בן אסתר תרז ומשה. נולד ביום ט"ו בטבת תשי"ח (7.1.1958) באור יהודה. בן בכור להוריו, אח של רחל, חווה, מלי, חיים ומירי.

אליהו, שכונה על ידי אוהביו "אלי" או "אליקיקו", גדל והתחנך באור יהודה. למד בבית הספר היסודי "סעדיה גאון" והמשיך ללימודי חטיבה ותיכון בבית הספר המקיף הדתי "רוגוזין" ביישוב.

ילד שובב ומלא שמחת חיים, חכם ובעל תושייה. חברותי ואהוב, מוקף בחברים עמם נהנה לבלות ולשחק. שופע הומור, הִרבה להתבדח ואהב מעשי קונדס - "כשהיינו ילדים קטנים היה ברדיו ג'ינגל... הוא 'עבד' עלינו שהוא זה ששר אותו" סיפרו אחיו.

אהב במיוחד לשחק כדורגל, שיחק במסדרונות הבית עם חיים אחיו ועם חבריו לשכונה. אהד את קבוצת "הפועל תל אביב" וכשבגר, נהנה ללכת למשחקים בארץ ובחו"ל.

נער יפה תואר, בלט באסתטיות שלו ובלבושו על פי צו האופנה. "אליל הבנות של אור יהודה" תיארו אותו אוהביו, "כנער, נהג לסדר את השיער שלו במין תסרוקת 'מייק בראנט' כזו. תמיד מסודר, אפילו כשירד לזרוק זבל נהג להתלבש".

היה קשור מאוד למשפחתו, כיבד את הוריו והיווה עבורם מקור לגאווה. "הנסיך של הבית" כינו אותו בהערצה. ילד אהוב, שובה בקסמיו, עם אופי שובב שידע גם להיות רציני כשצריך.

בהגיעו לגיל גיוס הוצב לשירות בחיל השריון. לאחר שעבר הכשרה מתאימה שימש כנהג טנק ובהמשך כמפקד טנק בבסיס החיל בחצי האי סיני, שהיה בשליטת ישראל. שאב הנאה מרובה מתפקידו, שאותו מילא באמונה. בחופשות בילה עם חבריו ובעיקר נהנה ממטעמי המטבח של אימו, אותם כה אהב.

במהלך שירותו הצבאי חש ברע ואושפז לתקופה ארוכה בבית החולים בתל השומר, לטיפול במחלה שנתגלתה בגופו.

אליהו הוכר כנכה צה"ל. אחרי שהשתחרר המשיך בהליך שיקום ב"בית הלוחם" בתל אביב.

בגיל עשרים ושתיים נשא לאישה את ג'ני, אותה הכיר שנה קודם לכן בשידוך שערכו קרובות משפחה של השניים. בפגישתם הראשונה ליווה אליהו את ג'ני לשמרטפות שעשתה ומאז היו יחד. הם חלקו אהבה גדולה ונהנו לבלות זמן איכות זוגי, נהגו ללכת להצגות ולהופעות, לנסוע לטיולים בארץ ובחו"ל, לשמוע מוזיקה, בעיקר שירים ביוונית ולהאזין לרשת ג' שכונתה בפיו "דינגל דינגל". היה בעל מסור ואוהב, מפרגן ומעריך. אהבתו לג'ני ניכרה בכל מילותיו ומעשיו.

הם הקימו את ביתם בתל אביב ובמרוצת השנים נולדו להם שלושה ילדים - משה, הילה ומור. בלט כאב נוכח ואכפתי לילדיו, מסור ומעורב מאוד. חיבק והכיל, האמין בשיח פתוח והיווה עבורם אוזן קשבת ומקור לעצה חכמה וטובה, אפילו בענייני לבוש. חלק עימם קשר עמוק ומיוחד וחשוב היה לו להקנות להם את הערכים בהם האמין - ראיית הטוב, אמונה בבני אדם והצורך להציב יעדים ולהשיגם.

היו לו ידיים טובות, בשעות הפנאי עסק בעבודות נגרות ובבניית מנורות. כן כתב שירים וצייר. בשנת 2004 הוצגו ציורי שמן שלו בתערוכה שנערכה ב"בית הלוחם" בתל אביב תחת השם "נופים". תיעוד מהתערוכה זמין לצפייה באתר יוטיוב תחת השם "אלי מלכי ציורים האוסף הראשון".

אהב לנהל ויכוחים על פוליטיקה, היה איתן בדעותיו ועם זאת נהנה מעצם הוויכוח ומחילופי הדעות. בדף הפייסבוק שלו כתב פוסטים ייחודיים על פוליטיקה ועל מקרי חוסר הוגנות בהם נתקל. בעיקר חקר את נושא הנגשת מקומות הבילוי, ונהג להעיר ולדווח על כך תדיר.

אהב את הטבע, טייל עם משפחתו בשבתות ולא נתן למוגבלותו הפיזית להוות מכשול. נהנתן ואנין טעם, אהב לצאת למסעדות ולנהוג ברכבי יוקרה. קרא הרבה, בעיקר ספרי מתח וספרי היסטוריה. בחבורה בלט בידע כללי נרחב, והצטיין במיוחד במשחק טריוויה ובפתרון תשבצים.

אליהו היה איש של אנשים, אוהב אדם שראה את הטוב בכול. התחבב בקלות על סובביו בזכות האנרגיות החיוביות שהפגין. היה אופטימי ותמיד ראה את חצי הכוס המלאה. ההומור, אהבת החיים והקלילות אפיינו אותו. "הוא היווה עבורנו מודל לחיקוי" סיפר חיים אחיו, "הותיר בנו חותם מאוד גדול".

גישתו האופטימית ונחישותו סייעו לו בהחלמתו וחשוב היה לו לחיות את חייו באופן עצמאי ללא תלות באחר, הציב לעצמו יעדים וכבש אותם בהתמדה. במצבי קושי, ידע להקליל את הסיטואציה ולשמור על מצב רוח טוב והומור. "הייתה בו עוצמה וגבורה, ניצחון הרוח על הגוף" סיפרו אוהביו, "אף פעם לא התלונן, גם כשמאוד סבל". התמודדותו עם מוגבלותו הפיזית הייתה מעוררת השראה וזיכתה אותו בתואר "האיש והאגדה" אצל כל סובביו.

לימים, זכה להפוך לסב. השקיע את הזמן עם נכדיו ונהנה מבילוי משותף, נהג לשחק עימם ולהסיע אותם על הקלנועית שברשותו, אותה כינה "טוקטוק".

אליהו מלכי נפטר ביום ב' באלול תשע"ז (24.8.2017). בן חמישים ותשע שנים וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, נכדים, אח ואחיות.

על מצבתו כתבו אוהביו את פסוק י"ג מתהילים ל"ד: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים, לראות טוב".

ספדה לו ג'ני אשתו: "אלי שלי... הבית מרגיש כל כך ריק בלעדיך. הבדיחות והצחוק שלך חסרים לי כל כך והאהבה שנתת לי. השארת זיכרון מדהים בצורת תמונות שמן יפהפיות. היינו יחד שלושים ושמונה שנים שבהן חלקנו הכול - מחשבות, סיפורים, חוויות וטיולים לחו"ל שלא ויתרת עליהם וכמובן ילדים מדהימים ונכדים... מנסה לחיות את החיים כמו שאהבת למרות הקושי שבדבר. יהי זכרך ברוך".

בתו מור ספדה לו: "אבוש שלי, יש לי כל כך הרבה מה להגיד עליך וכל זה לא יתחיל לתאר מה היית בשבילי, כמה היית בן אדם מיוחד במינו, מהזן שלא מייצרים יותר. כמות שמחת החיים והאור שהכנסת לחיים שלי ובכלל לכל מקום שהלכת זה לא מובן מאליו. עם כל הסבל שעברת בחיים אף פעם לא התלוננת, דאגת תמיד להרים את האנשים סביבך ולהראות להם שגם עם הבעיות הכי גדולות אפשר לחיות את החיים הכי יפים. תמיד ידעת לראות את הטוב תמיד ידעת להגיד מילה טובה, ליהנות מכל רגע בחיים כאילו זה היום האחרון.

אני מעריצה אותך אבוש שלי, הייתה לי זכות לקבל אבא כזה. תודה על כל מה שעשית למעני ובשבילי, תודה שהיית כזה, תודה שתמיד ידעת להכיל אותי, להקשיב לי, להצחיק אותי תודה שהיית אתה. היית לוחם אף פעם לא ויתרת, אבל אלוהים רצה אותך איתו והוא ידע גם למה. אני אוהבת אותך אבא וכבר מתגעגעת כל כך".

ספדה הבת הילה: "אבא שלי, בדרך כלל הפרטיות נעימה לי יותר אבל בא לי קצת לספר עליך. השארת לנו צוואה בלכתך, צוואה לחיים והיא אהבתם. כמה סבל וכאב שחווית במהלך חייך, ככה התשוקה לחיים הייתה גדולה ואף עלתה עליהם, כי זה מה שאני זוכרת את הרצון העז שלך לחוות את החיים במלואם. כמה עוצמות, יצירתיות ואהבה לחיים ולאדם. המילים קטנות מלהכיל ולתאר עולם שלם ומלא כל כך של הצבעים שעטפו אותך והחוכמה שהגיעה לעולם ממך החוצה ובאיזה קלות העולם הגיב אליך בחזרה... אוהבת אותך. יהיה זכרך מבורך תמיד".